?מי אנחנו

​מיום שאני זוכר את עצמי רציתי להיות DJ.

 

בגיל 15 התחלתי, עם טייפ דאבל-קאסט, במסיבות נוער במושב, מול קהל עצום של 13 משתתפים.

כשהתבגרתי, המשכתי, בהתנדבות כמובן, במסיבות של היישוב הר חלוץ, שם כבר השתדרגתי ל־CD ביתי ולפטופ מהעבודה.

 

איכות סאונד של קרטון - אבל הלב? התפוצץ מאושר.

​

רק מה? אף פעם לא חשבתי שזו יכולה להיות קריירה.
בוא נגיד שאם אתה בא ממשפחה פולנית, המילה “תקליטן” לא בדיוק מופיעה בתכניות לחיים.
אז עשיתי את מה שצריך: טכניון, הייטק, משכנתא, ילדים - ובכל זאת, משהו היה חסר.

ואז הגיע משבר גיל הארבעים (שאצלי התחיל בגיל 32 ונגמר בגיל 50).
החלטתי ללכת על זה ברצינות - ונרשמתי לקורס די.ג’יים עם חֶברה שרק סיימו צבא והיו בגיל של הילדים שלי.
עלינו יחד לגג בהפסקות - הם עישנו סיגריות בלי פילטר, ואני הרגשתי חלק מהחבר'ה.

 

אחרי הקורס הבנתי שחתונות זה פחות אני.
אז קניתי לעצמי ציוד ליומולדת, והתחלתי להתנדב - איפה שרק הסכימו.
בתי אבות, הוסטלים, כפרי נוער, חינוך מיוחד.

 

לפעמים מצאתי את עצמי מתקלט מול קהל בכיסאות גלגלים,
שבקושי מזיז עין - אבל כשמישהו זז לפי הקצב, אפילו תנועה קטנה -
זה הרגיש יותר מכל מסיבה שהייתי בה.

 

אחרי ארבע שנים של התנדבות לבד, הקמתי את העמותה.
היום אנחנו מעל 140 תקליטנים ותקליטניות,

שמתנדבים לעשות שמח לאנשים שבאמת צריכים את זה - בכל גיל, בכל מצב.
כי מוזיקה לא פותרת הכול -
אבל לפעמים, היא מזכירה לאנשים איך זה מרגיש... לחיות.