הסיפור שלי
מיום שאני זוכר את עצמי רציתי להיות DJ, 
אפשר לומר שאת דרכי המוזיקלית התחלתי כבר בגיל 15 במושב,
עם טייפ דאבל קאסט במסיבות ״ענק״ של 13 משתתפים.
בהמשך הופעתי בהתנדבות כמובן, במסיבות הישוב הר חלוץ, בו אני מתגורר,
כאן כבר השתדרגתי למכשיר CD ביתי ולפטופ מהעבודה, שיא השכלול ללא כל ספק.
 
אף פעם לא עלה בדעתי שאפשר להיות DJ בתור מקצוע,
זה לא משהו שעולה בראש של פולנים ו/או הילדים שלהם.
 
מה כן עולה בראש של פולנים? הדברים הרגילים - תואר בטכניון, עבודה בהייטק, בית, משפחה 
עשינו √ על הכל, אבל עדיין משהו לא הסתדר
 
ואז הגיע משבר גיל הארבעים - אצלי הוא התחיל בגיל 32 ונגמר בגיל 50.
בגיל 40 קניתי שולחן סנוקר, הפסקתי לעשן והתחלתי לרוץ.
ובגיל 50 נרשמתי קורס D.J. במכללת BPM בתל אביב,
במשך 4 חודשים התייצבתי מדי שבוע ללמוד את רזי המקצוע,
בהפסקות בין השיעורים עליתי עם כל החברה, שרובם רק השתחררו מהצבא, להתאוורר על הגג.
הם עישנו סיגריות מגולגלות בלי פילטר, ואני הרגשתי חלק מהסצנה.
 
אחרי הקורס הייתי צריך להתחיל לחפש עבודה בתקלוט,
אתגר לא פשוט למי שעובד במשרה מלאה בהייטק ובעוד חצי משרה בסטארט אפ בתחום המלחמה בסרטן,
ויש גם ילדים, בית, וגם החלטה ללמוד גלישת גלים (עדיין סימפטומים של המשבר).
 
הפתרון היה לתקלט בהתנדבות - קניתי לעצמי ליומולדת את כל הציוד הדרוש,
והתחלתי להתקשר למקומות שאפשר להתנדב בהם.
 
ואז הגיעה הקורונה, תקופה קשה לכולם ובמיוחד לבתי האבות.
לשמחתי היו כמה הפוגות בהם הצלחתי לבוא להופיע.
בפעמים האלו ההשפעה של המוזיקה על הדיירים והפדבקים שקיבלתי היו מדהימים.
לצופה מהצד זה אולי יראה מוזר, להופיע לקהל שרובו בכסאות גלגלים, וחלקו בקושי מגיב,
אבל בשבילי מספיקה תנועת ידיים לפי הקצב, וחצי חיוך כדי להרגיש על גג העולם.
 
אני חייב להודות שהתמכרתי לשימוח, ולא רק של קשישים, ״כנפיים של קרמבו״, כפר הילדים בכרמיאל,
או מתנ״ס דורות בקריית ים - כל המרבה הרי זה משובח.
 
אחרי 4 שנים של התנדבות לבד, 
החלטתי להקים את D.Js Do Good כדי שנוכל לשמח הרבה יותר אנשים בחברה היהודית ובחברה הערבית.